אל תאבד את האדם שבך

לעיתים קרובות, אנשים הנמצאים ביחסים קרובים, בין אם הם נשואים, בני משפחה, ידידים טובים או שותפים, המומים יום אחד כאשר הם מגלים משהו חשוב על אודות השני. והשאלה הנשאלת היא: כיצד קורה שבני זוג החיים יחד עשר, עשרים או שלושים שנה להפתיע זה את זה בצורה שכזו?. התשובה הראשונית העולה על דעתי היא חוסר תקשורת, אך לבעיה בוודאי שורשים עמוקים יותר. יתכן שאחד השותפים לקשר היה רגיל שלא להראות את רגשותיו ומחשבותיו, ויתכן ששותף אחד לקשר יכול היה להיות עיוור לחלוטין לאותות שמשדר השני. התחושה היא, שאנשים מסוימים חיים כאילו לא קיימים כלל חיים פנימיים, כאילו כל דבר החורג מחילופי דברים שטחיים הוא חסר משמעות. המתבקש מכך, שחוסר תקשורת במערכות יחסים כאלה אינה הבעיה בלבד, אלא התחושה שההתנסות היא חסרת משמעות, ואולי מתוך החיים המודרניים שאנו חיים בתוכם, שלעיתים ישנה נטייה להשקיף על האירועים החולפים בצורה פסיבית. כלומר, דבר אינו מזעזע, אין כל בעיות, הדברים קורים, אין מה לעשות, לומר או לחשוב, וההרגשה שהפסיביות המנותקת יוצרת כעין שוויון מוחלט בין כל הערכים, ללא תשומת לב לעיקר.

לעיתים שואלת אני את עצמי, מהי משמעותה של אינטימיות במערכת יחסים?

אינטימיות פירושה חיים בתוך היחסים, היא מדריכה התבוננות מתחת לפני השטח. יש ביכולתנו ללמוד להציץ מדי פעם בפנימיותו של האחר, לקרוא בין השורות של דבריו ומעשיו, ללא צורך להיות מחושבים יתר על המידה. אינטימיות דורשת יכולת אבחנה ביחס לעצמנו ולאחרים.

אדם שאינו מסוגל לקרוא את שותפו לקשר מזה שנים מספר, בוודאי אינו מודע לאותם נושאים הטמונים בחייו וברגשותיו שלו. אדם הקשוב למסתרי נשמתו וחוכמת ליבו, ידע גם כיצד להגיב לשותפו. לעיתים מצב של סכסוכים ומריבות, פרידות, גירושים ומוות יוצרים מצב של מסתורין גדול המציע אתגר מתמיד לרצוננו בהבנה. כאשר אנו לומדים להשתמש בכישלונות כדבר מה ללמוד ממנו, אנו נאמץ את הרגשות העולים בנו בתקופה של סיום או פרידה, וכן את המחשבות והתחושות הנשארות אתנו זמן רב לאחר האירוע, נהפך לאנשים מחודשים. במצב זה אנו עוברים מטמורפוזה, בדומה לגולם ההופך לתולעת ההופכת לפרפר. במצב זה האדם "מטמיר" את המצבים העוברים עליו באמצעות חוויות החיים, כולל יחסים וסופם.

לאנשים רבים, לעיתים קרובות הופך הכעס על סיום מערכת היחסים למחסום בפני התחדשות וצמיחה, החשיבות במצב זה היא לאפשר לאדם לשים דגש על חוויות וביטוי הרגשות, כאשר המשימה להביאו להבשלה, באמצעות התבוננות, התנסות וניסיון, עד לאותה הנקודה הנהפכת לחלק אינטגרלי מאישיותו של האדם ומהחיים עצמם. כעס יכול לספק הזדמנות לבסס תקיפות וכוח באישיותו, ובדרך זו להכין את האדם ליחסים יציבים יותר. הפנמת הכעס ברמה העמוקה הופכת את איכויות הכוח והעוצמה שבו למרכיבים קבועים של האופי, לחישולו של הלב, ומהווה חניכה משמעותית לנשמתו של האדם, החיוניות ליחסים אינטימיים עם האחר.

מהי ידידות ומה משמעותה במערכת יחסים?

בעיני ידידות משמעה קבלה והכרה בזהותנו, אנו רוצים לקבל ולהתקבל. לעיתים אנו מבקשים מידידנו את דעתם ושיפוטם, אך גם במקרים אלה ישנו הרצון למידה גבוהה של קבלה והכרה במי שאנחנו. מערכות יחסים הם ידידות מתמשכת, ודווקא במקומות בהם לא מתבצע כל מאמץ להשגת אחידות ודמיון, אלא קיים בהם מרחב אשר מעוצב מתוך רגישות לאינטימיות, נוכל לגלות את ערכה של הידידות.

ידידות נרקמת מתוך סבלנות, צומחת מתוך האי-שקט וחוסר הסבלנות של הדעת. אם נגרד את פני השטח של חוסר הסבלנות, נמצא בצורה מעודנת, או לא כל כך מעודנת, כעס. זו האנרגיה החזקה של אי הרצון שדברים יהיו כפי שהם, והטלת האשם לכך במישהו, (לא פעם בעצמנו) או במשהו.

סבלנות, מנקודת ראותה, דברים קורים מאחר ודברים אחרים קורים, שום דבר אינו נפרד ומבודד. אם מישהו פוגע או מכה בנו, אין אנו כועסים על העצם או היד שהניפה את המכה, אנו כועסים על האדם המחובר ליד.

לעיתים קרובות אנו כועסים על עצמנו והשאלות והדיבור עם עצמי במצבים אלה, שאם נעמיק להתבונן, לא אמצא סיבה לכעוס אפילו על האדם, שאינו יודע מה הוא עושה ולפיכך יצא מדעתו באותו רגע.

השאלות נשאלות הן:

?         היכן מונחת האשמה, ואת מי להעניש?

?         אולי על העולם חסר החמלה? אך מהו העולם?

?         האם איננו חלק מאותו עולם?

?         האם לנו עצמנו אין לפעמים התקפי כעס?

הדמות שבעיני מפגינה את השלום הפנימי והסבלנות הוא הדלאי-לאמה, שכאשר שאלו אותו בעת קבלתו פרס נובל לשלום, מדוע אינו מבטא כעס כלפי הסינים, הוא השיב: הם לקחו מאיתנו הכול, האם אתן להם לשלוט גם בדעתי?

מהי המשמעות הזו לגבי מערכות יחסים וזוגיות?

זוהי גישה מלאת עוצמה של השלום הפנימי – הבא מתוך הידיעה של מה חשוב באמת, והשלום החיצוני – הבא מתוך היכולת לגלם תבונה הלכה למעשה.

השלווה והנכונות להיות סבלניים מול התגרות וסבל כה חזקים, יכולים לבוא רק מתוך טיפוח פנימי של חמלה, חמלה שאינה מופנית רק כלפי חברים, אלא, מופנית באותה מידה גם כלפי אלו שפעמים רבות נתפסים כרעים, אלה שמתוך בערות עלולים לגרום סבל לנו ולחברינו.

לעיתים שואלת אני את עצמי, מהי משמעות הביטוי "לשחרר", להרפות?

לשחרר – זו הזמנה לחדול להיצמד לדברים, בין אם זה אנשים, דעה, חפץ, עמדה מסוימת, אירוע או השתוקקות.

לשחרר, פירושו לוותר על המאבק, התנגדות או כל דבר המורגש ככפיה, בתמורה למשהו שלם וחזק יותר, משהו שיבוא כתוצאה מכך שניתן לדברים להיות כפי שהם, ללא תלות בהגבלה של משיכה או דחייה שהדברים מעוררים בנו, על ידי התקיעות הפנימית שבכמיהה, ברצון או באי רצון. זוהי החלטה מודעת המאפשרת לעצמנו להשתחרר לגמרי לתוך זרם רגעי ההווה כפי שהם נפרשים לעינינו.

לעיתים אנו מגבילים את עצמנו, נתקעים בעצמנו, על ידי כך שאנו נאחזים, ולעיתים באופן נואש בתקוות ושאיפות שמזינות אותנו.

לשחרר, מתייחס לבחירתנו להיעשות שקופים מול המשיכה החזקה של רצונותינו ואי רצונותינו, ומול חוסר הערנות שלנו, שבגללה אנו נצמדים אליהם. כדי להיעשות שקופים, עלינו לאפשר לפחדים ולאי הביטחון שלנו להיות קיימים במודעות מלאה.

האפשרות לשחרר קיימת רק כאשר אנו מוכנים להתייחס במודעות ומתוך קבלה ליכולתנו להיתקע, בכל מערכת יחסים עם עצמנו ועם שותפנו לחיים.

לעיתים קיימת התחושה ששקט, תובנה וחוכמה באים רק כאשר אנחנו מסוגלים לקבל את היותנו שלמים ברגע זה, מבלי הצורך לחפש, להחזיק בדבר, או לדחותו.

מה מידת האמון המאפשר מערכת יחסים של אמון ותחושת בטחון שאפשר לסמוך עליה?

יתכן ולא תמיד נבין מה קורה לנו או לאחרים, או מה מתרחש במצב מסוים, אך אם אנו בוטחים בעצמנו או באחרים, או נותנים אמון בתהליך, יהיה משהו יציב להיאחז בו וזה ייתן לנו בטחון, שיווי משקל והשתחררות לתוך אמון, אשר מושתת על הנחייה אינטואיטיבית, ומגן עלינו מצרה או מהרס עצמי. כאשר אנו נותנים אמון ביכולתנו להתבונן, ולהיות פתוחים וקשובים, להרהר בהתנסויות שלנו, לצמוח וללמוד מתוך התבוננות וקשב, ולחוות משהו לעומק, התחושה המתקבלת היא: מודעות הבאה לטפח אמון שבלב והיכולת לתת אמון בעצמנו בכדי שנתבונן פנימה לעומק.

כאשר אנו מדברים על מערכות יחסים וזוגיות, נדיבות היא תכונה המהווה יסוד מוצק להקרנת אנרגיה כלפי חוץ דרך כל גופינו ומעבר לו. היכולת להתחלק ולחלוק את ההוויה הפנימית, את המיטב שבתוכנו, בהתלהבות, בחיוניות, באמון, בפתיחות, ברוחניות, ומעל לכל בנוכחותנו עם עצמנו, עם המשפחה, עם שותפים ועם העולם שבו אנו חיים.

כאשר אנו מאפשרים לבן זוגנו, לשותפנו, ולכל אדם שעמו אנו באים במערכת יחסים, נדיבות היא קודם כל נתינה פנימית, נכונות להתחלק בהוויה שלנו עם העולם. החשיבות לתת לעצמנו, בכדי שנוכל ליזום נתינה מתוך מודעות וללא ציפייה לקבל משהו בתמורה. במצב זה, יתכן ונגלה שאנו קולטים את עצמנו ואת מערכות היחסים שלנו בצורה ברורה יותר, ושיש לנו יותר אנרגיה לתת, ולא פחות, זוהי תחושה של חידוש המלאי. זה כוחה של נדיבות מודעת, חסרת אנוכיות, וניתן לומר, שברמה העמוקה ביותר, אין נותן ואין מקבל … רק היקום מארגן עצמו מחדש.

במערכות יחסים ובזוגיות בפרט, לעיתים מלווה התחושה של התחמקות מהפגיעות שלנו, או אולי מצער שאנו נושאים, או מפחד כלשהו. לא פעם נדרשת משני בני הזוג תשומת לב לחששות וליכולת להתבונן בהם, המוכנות להרשות לעצמנו להרגיש, ואפילו לבכות, לא לחשוב שחייבת להיות לנו דעה על כל דבר, לא לרצות להצטייר בעיני אחרים כבלתי מנוצחים או חסרי רגשות,ובמקום זאת להיות במגע ובפתיחות אמיתית עם רגשותנו. זהו כוחנו בהבעת החולשה ובקשת התמיכה מבני הזוג כאשר ישנה מערכת שבאה מתוך אמון ואהבה לעצם היותנו.שימרו על עצמכם .