חשיבה בתמונות

כלי בסיסי לעבודה באימון אנתרופוסופי

פתגם סיני אומר ″תמונה טובה שווה אלף מילים″. אתה לא צריך להבין את הדימוי שבתמונה, בציור, בפסל העשוי מאבן, בחלום – יש להם שפה משלהם שמסמלת את משמעותם.

באימון בכלל ובאימון אנתרופוסופי בפרט, הדימויים והתמונות כזיכרון וכראיית העתיד, תופסים מקום חשוב מאוד. בעבודת חקירת חיינו, אנו מתייחסים לניסיון שלנו מן העבר והרצונות והבקשות שלנו בעתיד. כדי להתבונן על האירוע מן העבר אתה צריך זיכרון, כדי להסתכל לתוך העתיד אתה צריך דמיון.

החשיבה הרגילה שלנו היא ליניארית – היא מסדרת את האירועים על רצף זמן, ואנו מתארים את קורות חיינו דרך רשימה: נולדתי, למדתי, התחתנתי, רכשתי מקצוע ועוד… כדי לפתח מודעות לעצמנו צריך לפתח את ה″חשיבה בתמונות″.

כשאתה ″חושב בתמונות″, אתה מתייחס לאירוע מסוים בצורה כזאת שאחרים יכולים לראות אותו כאילו הם מסתכלים על צילום או סרט שבהם העולם החיצוני מוקלט.

היתרון של הצילום הוא שהתמונה לא משתנה ואתה יכול להתמקד בכל ההיבטים: מקום, חפצים ואנשים. אתה מתרשם מהמיקום שלהם בתמונה והיחס ביניהם.  בסרט נוסף עוד היבט אחד  והוא הזמן: התנועה, הפעילות והאינטראקציה ביניהם. מה קורה בו זמנית ומה משתנה בזמן.

התיאור בוודאי תלוי באדם המספר, הוא יכול לתאר את האירוע בעזרת כל החושים שלו: ראייה, שמיעה, הרחה.

אני רוצה להביא דוגמה מהחיים שלי, התמונה שנחרטה בזיכרוני מגיל תשע:

″אני שכבתי במיטה מול החלון. מתחת לחלון עמד שולחן כתיבה גדול ויפה, הוא היה מלא בכל מיני דברים גם שלי וגם של אימי. מול המיטה היה ארון גדול עם דלתות זכוכית. דרך הזכוכית אפשר היה לראות כל מיני עבודות יצירה שלי עשויות מנייר או קרטון: ארמון המלך, סירה, אנשים וחיות שונות. בזמן המחלה שגרמה לי להיות במיטה מספר חודשים, המשחקים שיצרתי בעצמי ואהבתי מאוד נאספו ומלאו את הארון, את השולחן ואת החדר כולו ונתנו לי הרגשה טובה.

היו שני כסאות בחדר: כיסא אחד עמד צמוד למיטה שלי מצד ימין ואימי ישבה עליו עם הפנים לכיוון החלון; בהמשך המבט שלה על-יד השולחן עמד עוד כיסא ועליו ישב אורח שלא פגשתי עד אז ובקרוב היה אמור לקחת את התפקיד של להיות אבא שלי. האדם הזה הניח על השולחן חבילה גדולה עטופה בנייר חום, המחשבה שזאת מתנה עבורי עברה בראשי. הייתי חסרת סובלנות לדעת מה יש בפנים, אבל הוא אמר שאני אקבל את המתנה רק אם אני אנחש מה מסתתר בתוך העטיפה. לפי חוקי המשחק אני צריכה לשאול שאלות שהתשובות עליהם יכולות להיות רק ″כן″ או ″לא″.

העברתי מבט מהחבילה לאורח, מהאורח לדלת ולארון ולבסוף לאימא. המבט שלי פגש את העיניים שלה וחיוך קטן וביישני (כמעט לא נראה) של צפייה…

שיחקתי את המשחק כמו גדולה וזכיתי במתנה…

זה היה נמר גדול ויפה עם פסים בשחור, כתום ולבן…″

התיאור הזה נטול הסברים של רקע, היסטוריה, שיפוטיות ופרשנויות. הוא משאיר מקום למקשיב, לדמיון והערכה משלו. כשאנו מקשטים את הסיפור בצבעים של רגשות (בדרך כלל מאוחרות יותר), מסקנות פסיכולוגיות, משתמשים בסיפור כחיזוק לתיאוריה שפיתחנו – התמונה לא יכולה לדבר, היא תישאר סגורה, היא לא תהיה תמונה חיה.

אם הסיפור הוא פשוט מאוד, מופשט מתובנות ומרעיונות לא רלוונטיים שנותנים ″תשובות″,  רק אז אתה מאפשר לתמונה לדבר ולהביא משהו חדש שלא היית מודע לו קודם.

אז השאלה יכולה לעלות…

אתה צריך לעמוד בשקט רגע כדי לראות את התמונה כאילו בפעם הראשונה, לשמוע את השאלה, להתבונן איך זה קשור להמשך חייך, להקשיב למה שעולה משם…

לפעמים זה קשה מאוד ומעורר התנגדות אצל אנשים –  לעצור ולהתבונן על ההיבטים הרגילים והעובדתיים של הדברים, אבל הקושי הזה הוא ההתחלה של פיתוח הכישורים החדשים.

תיאור מהסוג הזה מעורר את הזיכרונות. הרבה פעמים נדרש תרגול כדי שזיכרונות יחזרו אלינו. זה לא קורה אוטומטית, זה דורש ריכוז ומאמץ מודע. אימון בכישורים האלו יעזור לך בניסוח שאלה וגם ביצירת תמונת העתיד שלא קיימת עדיין במציאות.

גם כשהתמונה כבר נמצאת בזיכרון, זה לא פשוט לאסוף אותה משם ולהביאה כסיפור. אתה מנסה לענות על שאלות כמו: ″מה ראיתי? מה שמעתי? איך זה הריח?″. אם הזיכרון נעלם פתאום, זה אומר להמשיך לחפש ולחפור. אם הזיכרון חי מדיי, זה אומר לבחור ולהתמקד במה שבאמת חשוב.

לספר את התמונה זאת אמנות: אם אתה אומר מעט מדי, התמונה לא חיה והמקשיב לא יראה אותה; אם אתה מספר יותר מדי, המקשיב יאבד את חוש החשיבות, למשל, יחס לשאלתך.

כשאנו מנסים לתאר את העתיד בתמונה או סצנאריו אפשר ללמוד הרבה מהבמאי הידוע קונסטנטין סטניסלבסקי. איך הוא מעמיד את השחקנים במצב דמיוני ועוזר להם לתאר אותו בצורה קונקרטית ומוחשית:

″מה אתה רואה?″ – שואל הבמאי.

″גן″ – הייתה תשובה.

″אבל אתה לא יכול לראות את כל הגן בו זמנית. אתה צריך להגביל את עצמך לזווית אחת מסוימת. מה אתה רואה עכשיו ממש מולך?″

″שער″

″איזה סוג שער הזה?″

והבמאי ימשיך: ″ממה עשוי השער?, איזה חומר זה? האם זה ברזל? תאר אותו? איך הוא נראה?″

 היכולת לחשוב בתמונות היא אחד מהכישורים החשובים לכל אדם שהולך בדרך ההתפתחות האישית, אבל היא גם חשובה לא פחות לכל בעלי המקצועות התרפויטיים: פסיכולוגים, תרפיסטים למיניהם, יועצים, מאמנים, עובדים סוציאליים וכו.

פיתוח כישורים חדשים דורש אימון ותרגול. בהמשך אני רוצה להציע כמה תרגילים שיכולים להיות מועילים לעבודה הזו.

  כמה תרגילים לפתוח החשיבה בתמונות:

  1. נסו להתבונן בכל ערב באירוע שקרה במשך היום וגרם לכם להתרגשות. תארו אותו במדויק עד כמה שאפשר כאילו אתם מסתכלים עליו דרך עיניים של מישהו אחר. נסו לזהות מהי מהות האירוע הזה לגבכם.
  1. חשבו על שינויים המשמעותיים או תפניות בחיים. האם אתם יכולים להיזכר ברגע שנהיה לכם ברור שהחיים שלכם הולכים להשתנות. נסו לצייר את התמונה הזאת בדמיון כמה שיותר ברור, לראות את הפרטים הקטנים: איפה זה היה? מה הייתה הסביבה? מי עוד היה נוכח שם?  איזה מחשבה עברה בראש? איזה רגש היה שולט אז? אילו רצונות וכוונות היו נוכחים באירוע?
  1. התבוננו בפרק זמן של שלושה חודשים אחרונים,  בחרו שניים – שלושה רגעים כשאתם הגעתם להתנגשות עם משהו או מישהו בעבודה, במשפחה או בסביבה חברתית.  תארו את הרגעים האלו בתמונות, אפיינו אותם ונסו למצאו בכל אחד מהם שאלה שהיא משמעותית עבורכם.
  1. בקשו ממשהו בסביבתכם לדמיין אירוע בעתיד, למשל, חופשה או מסיבה. בעזרת השאלות, עזרו לו לתאר מה שהוא רואה ומה שעושה בתמונות ממשיות עד כמה שיותר ברור.