הבדלים משמעותיים בין אימון לטיפול פסיכולוגי |
מהו אימון אישי?על הצד המעשי והאתי של האימון האישי פעמים רבות הציבור תוהה מה ההבדל בין אימון לטיפול, ומדוע ראוי ששניהם יתקיימו? בשביל מה צריך שני סוגי סיוע, גם טיפול וגם אימון, ובמה הם שונים?
פסיכולוגיה, על זרמיה השונים, היא מקצוע בן למעלה ממאה שנה. אימון אישי (קואצ'ינג) הוא מקצוע חדש יחסית ויש לו הגדרות שונות, וזרמים שונים, אולם לכולם משותפת התפיסה הדוגלת באחריותו של המתאמן לחייו. מאמר זה יתמקד בתפיסת הלקוח כאחראי לחייו ובהשלכות האתיות הנובעות מכך.
אחריותו של המתאמן תהליך אימון מסוגל לחולל שינוי שלפעמים נראה כמו מג'יק – נס! בזמן קצר ובתהליך ממוקד מתאמנים אכן משנים את חייהם לטובה, מקצה לקצה. התהליך הוא מובנה, ורשימת הכישורים הנדרשים למאמן המקצועי על מנת לאפשר למתאמנים לחולל שינוי בחייהם היא ארוכה, ומי שלא הוכשרו לכך מקצועית, כולל פסיכולוגים, לא יידעו כיצד להוביל תהליך כזה.¹
ההגדרה המקובלת ב-iCU היא כי "מטרת האימון לאפשר למתאמן ליצור לעצמו חיים טובים יותר". הגדרות אחרות עשויות להתמקד בעניינים כמו ביצוע, הישגים, מימוש עצמי או מצויינות, אבל לעצם עניין אחריותו של המתאמן לחייו – ההבדל בהגדרה אינו משנה דבר.
אין תחרות בין מאמן לפסיכולוג על פי רוב, האימון מתבצע בתהליך של שיחות, בהן המאמן מעודד את המתאמן להגדיר לעצמו מטרות, להכיר את עצמו על חוזקותיו ונטיות-לבו, ומסייע לו להשיג מטרות אלה, לרווחתו ולהנאתו. ובמילים אחרות: "המאמן מאפשר למתאמן ליצור לעצמו את החיים שהוא מאחל לעצמו." שוב, אפשר שבבית ספרך יגדירו זאת אחרת, אבל אנו נתמקד באלמנט המשותף. בכל האסכולות תמצאו את הגישה המניחה כי על המתאמן להיות אחראי לעצמו, למעשיו, לתוצאות, ואפילו למחשבותיו. בכך שונה אימון אישי מפסיכולוגיה או מפסיכיאטריה.
ההבדל בין עבודת המאמן לעבודת הפסיכולוג הוא עד כדי כך משמעותי שאין באמת כל תחרות ביניהם. טעות היא לחשוב כי פסיכולוגים ומאמנים מתחרים על אותו קהל, על אותם לקוחות. תקצר היריעה מלהסביר את כל ההבדלים ומשמעויותיהם הרבות, הבדלים בתפיסה, בגישה, בהנחות היסוד, בטכניקות העבודה, ואנו נתמקד בהבדל אחד בלבד – הבדל שהוא לכאורה "טכני", אך, בפועל, השלכותיו רבות: ההבדל בתפיסת הלקוח.
פסיכולוגים ומאמנים הבדל מרכזי בין אימון אישי לטיפול נפשי הוא העובדה כי אימון אינו מתיימר ואינו מסוגל לרפא כל חולי שהוא, ועל כן, מלכתחילה, אימון אינו עוסק בתרפיה (טיפול מרפא), ואינו מתאים אלא למי שהוא בריא בנפשו. יתרה מכך, חשוב להזכיר כי למאמנים אישיים אין הכשרה לעסוק במצבים נפשיים, בריאים או לא, ואין להם הכשרה לנהל דיאלוג טיפולי. המאמן לומד לנהל "דיאלוג אימוני" ולא טיפולי. וההבדל הוא גדול. אספקטים שונים הבאים לידי ביטוי בעבודת הפסיכולוג נעדרים כמעט לגמרי מעבודת המאמן. המאמן אינו עוסק בשאלות של כאן ועכשיו, כמעט ואינו משתמש בפגישה עצמה כ"מעבדה", ואינו בוחן את המתאמן לאור "נורמות של בריאות נפשית". המאמן נושא את עיניו קדימה יחד עם המתאמן שלו – אל החיים הטובים שהמתאמן רוצה לעצמו, ולא באמצעות חקירת והבהרת מה שהיה בעבר, אלא באמצעות עיצוב האופן בו המתאמן יחיה את חייו – מרגע זה והלאה.
הבדל זה משפיע על סוג הלקוחות המתאים לכל אחד מבעלי המקצוע: הפסיכולוג הוא בעל כלים לטפל באנשים שיש להם בעיות נפשיות המכבידות על חייהם בהווה, ואילו המאמן המקצועי הוא בעל כלים לסייע לאנשים המעוניינים לשפר את עתידם.
הילה* (שם בדוי), מאמנת מוסמכת, סיפרה על לקוחה אשר בפגישה השנייה אמרה "אין לי חשק לקום בבוקר ויש ימים שלמים שאני נשארת במיטה". הילה זיהתה התנהגות לא-נורמטיבית ורמזים אפשריים למצוקה נפשית. בשיחת הסופרויז'ן היא קיבלה את ההחלטה להציע ללקוחה לפנות לטיפול מקצועי, והיא אמנם הופנתה לפסיכולוג. -אין זה פשוט לסרב לאמן אדם המעוניין בשירותיך, הן מבחינת כבודו והן מבחינתך – המתפרנס מאימון, אולם טובת הלקוח היא שקובעת את ההתנהלות הנכונה, מבחינה אתית ומבחינה מקצועית גם יחד. הילה גילתה אחריות אישית ומקצועית הן בבואה להתייעץ והן בהחלטה שקיבלה, והיא ויתרה בלא קושי על הלקוחה הפוטנציאלית, מאחר וברור לה כי אין לה כישורים מתאימים לסייע ללקוחה השרויה, אולי, בדיכאון. התעלמות מקושי נפשי איננה אתית והיא אף מסוכנת ועלולה לגרום למתאמן נזק ממשי.
אחריות הלקוח את ההבדל העיקרי בין אימון לטיפול ניתן לזהות כבר בשימוש השפתי: "מתאמנים" לעומת "מטופלים". באימון, אנו מכנים את הלקוחות "מתאמנים" משום שהם מתבקשים להיות אקטיביים בתהליך. לעומת זאת, בטיפול אין כל בעיה לראות אדם אחד כ"מטפל" ואדם אחר כ"מטופל". כפי שהכינוי מרמז, "המטפל" הוא האקטיבי ובמידה רבה הוא לוקח אחריות על המטופל. לעומת זאת, הלקוח המגיע לאימון אישי אינו יכול להישאר פסיבי, אלא הוא נדרש לפעול ולקחת אחריות על מעשיו ועל התוצאות אליהן הוא מגיע, ועל כן הוא לא רק "מאומן" אלא בעיקר "מתאמן". היכולת לקחת אחריות על עצמך, ויותר מכך, התביעה לקחת אחריות על עצמך – היא שמבדילה בין תהליכי אימון לתהליכי טיפול. כמו בספורט, גם באימון אישי המתאמנים נדרשים להתאמן בפועל על מנת לשפר את ביצועיהם: שום שינוי לא יקרה לשחיין או לכדורגלן המשאירים את כל העבודה בידי המאמן שלהם. על הספורטאי לפעול, להיות אקטיבי ולקחת אחריות על האימון של עצמו.
ההיררכיה באימון לקיחת אחריות לא רק משנה את מערך היחסים, אלא היא משפיעה על ההיררכיה, על מהות העבודה, ועל האתיקה של המקצוע. בעוד הפסיכולוג נתפס כ"הגורם האחראי" בתהליך טיפולי, הרי שבתהליך אימון אישי הגורם האחראי הוא הלקוח-המתאמן. המאמן אינו אמור לקחת אחריות על אדם אחר, ומאחר והוא אינו מקבל הכשרה לכך, הוא אינו מסוגל לעשות זאת, גם אם היה רוצה.
מבחינה היררכית, ההבדל בין מעמדו של התרפיסט לזה של המטופל הוא הרבה יותר גדול ומשמעותי מאשר באימון אישי, שהרי התרפיסט נתפס, ואף מציג את עצמו, כ"הגורם היודע, האחראי, המוביל", וכיוצא באלה תארים עתירי-אחריות. ולא כן באימון. בניגוד לתפיסת הטיפול הנפשי, המאמן אינו נתפס כזה ש"יודע", ואינו זה שמרפא או מטפל, אלא המתאמן הוא זה ש"יודע מה טוב לו", והוא אמור לפעול למען עצמו. אולם, בניגוד למה שנדמה במבט ראשון, דווקא העובדה כי באימון יש הרבה פחות היררכיה או פטרונות, מחייבת את המאמן האישי להקדיש הרבה יותר תשומת-לב לבחירת האנשים שהוא מסכים ומסוגל לאמן.
מי מתאים לאימון וכמה כוחות-נפש צריך? פסיכולוג או פסיכיאטר המקבלים לקוח חדש לטיפול, מניחים כי לקוח זה חש אחריות לחייו, אולם הם אינם תובעים ממנו לגלות אחריות אישית מלאה בכל צעד, בכל רגע. אימון, לעומת זאת, אינו יכול להתקיים אלא אם המאמן תובע מן הלקוח לקחת אחריות מלאה לחייו ולעצמו. עובד סוציאלי עשוי למצוא את עצמו בתפקיד "המנחם" או "המעודד", הפסיכולוג עשוי למצוא עצמו בתפקיד "המפרש" או "המכיל", ואילו המאמן אינו עוסק לא בניחומים ולא בהכלה. כאשר המאמן "מאפשר למתאמן ליצור לעצמו חיים טובים יותר" הוא בעצם מניח כי אם המתאמן אינו רוצה חיים טובים יותר לעצמו או אינו מסוגל לחולל זאת – הוא, למעשה, אינו בשל או אינו מוכן עדיין לאימון. המאמן יכול לעבוד רק עם מי שאינו מועד להתפרקות נפשית, ומי שאינו מצפה כי אחרים יעשו את מלאכתו במקומו. המאמן חייב לראות מולו אדם בעל כוחות-נפש מסויימים המאפשרים לו לפעול ולקחת אחריות על עצמו, על מנת שהוא-עצמו יוכל למלא את תפקידו כמאמן אישי.
התביעה לאחריות באימון אישי, הנחת אחריות של המתאמן לחייו איננה הנחה סמויה אלא היא גלויה והיא מאושיות המקצוע.² התרפיסט המטפל מניח כי המטופל שלו אחראי לחייו אולם הוא אינו תובע זאת ממנו. אבל, מתאמן אינו "חופשי לבחור" אם להיות אחראי או לא. הוא מחויב לקחת אחריות על חייו, על התנהלותו, על עצמו ועל התוצאות אליהן הוא מגיע. כל האימון כולו נסוב על האחריות האישית של המתאמן לעצמו ולחייו. כאמור למעלה, דבר זה מטיל על המאמנים אחריות רבה לבחור לקוחות בריאים בנפשם, בעלי כוחות נפש "לפגוש את עצמם"; לקוחות המסוגלים לגייס את משאביהם, ולחולל שינוי בחייהם. על המאמנים לבחור את המתאמנים שלהם בתבונה ובזהירות, ולסנן החוצה את אלה שאינם מתאימים. לא רק שהמאמן אינו מוסמך לעסוק בבעיות נפשיות, אלא עליו לסרב לעבוד עם לקוח שיש לו בעיות כאלה, ובמקרה של ספק – עליו להתייעץ עם הסופרוויזור³ שלו (המדריך), או עם היועץ הפסיכיאטרי המלווה את מרכז האימון.4
ההשלכות האתיות מאחר ולמאמן אין הכשרה לטפל בבעיות נפשיות וגם אין זה מתפקידו המקצועי, האתיקה המקצועית של המאמנים מחייבת אותם לסרב לאמן אנשים שאינם מתאימים לאימון. האתיקה גם מחייבת את המאמנים ללמוד להפנות לקוח שאינו-כשיר-לאימון לבעלי-מקצוע מתאימים, באופן שלא יפגע ולא יעליב ולא יזיק לאדם זה. הפניית אנשים שאינם מתאימים לאימון היא לא רק צעד טכני אלא גם עניין אתי מובהק.
החשש בציבור החשש בציבור מפני מאמנים בלתי-זהירים הוא מוצדק. כמו בכל מקצוע, גם באימון אישי, יכולים להיות בעלי-מקצוע שאינם מוכשרים לעבודתם. ההבדל הוא שנגר לא מוכשר יקלקל ארון ובנאי עשוי לקלקל מבנה, ואילו מאמן לא מוכשר עשוי לקלקל חיים שלמים של מישהו. הקלות הבלתי-נתפסת בה מתאפשר לאנשים שונים להגדיר עצמם "מאמנים אישיים" מעוררת בציבור חשש כבד לגבי המקצוע כולו. ובצדק. גברת מסוימת שפנתה אלינו בזמנו בבקשה ללמוד אימון אישי, פתחה מספר חודשים מאוחר יותר "קורס אימון". נדהמתי לראות את שמה כמנהלת "בית ספר לאימון אישי" חמישה חודשים בלבד לאחר פנייתה אלינו. היא לא למדה אצלנו כי מועד הקורס לא התאים לה, אבל, הפלא ופלא, בפרק זמן קצרצר היא גם "רכשה הכשרה" כמאמנת וגם פתחה כיתה להכשרת מאמנים חדשים. איזה מין מאמנים הם יהיו, מה הם למדו, וכיצד הם יפעלו? המחשבה מפחידה.
מאמן בטוח המאמן המקצועי, עליו הציבור יכול לסמוך בעיניים עצומות, הוא מאמן "בטוח". והציבור ראוי לדעת מי הוא "מאמן בטוח" ומי בטוח לא יזיק לפונים אליו. "מאמן בטוח" לא יזיק לך או ליקיריך. "מאמן בטוח" יצהיר במדויק על הכשרתו ועל כישוריו, ובלבו יזכור תמיד את גבולות ומגבלות הכשרתו. מאמן בטוח מודע לא רק לכישוריו המקצועיים אלא גם ליכולותיו ולמגבלותיו האישיות. "מאמן בטוח" לא יקבל לקוחות שהוא אינו בטוח כי הם מתאימים או כי הוא מסוגל לסייע להם. כאמור, השאלה "מי הוא לקוח מתאים" איננה רק עניין טכני – אלא עניין אתי בסיסי, העשוי להצעיד את ענף הקואצ'ינג כולו קדימה, לתועלת הציבור ולתועלת המאמנים המקצועיים. ככל שהמאמנים יקפידו לפתח את ענף האתיקה המקצועית – כך ייטב לכולם. על קורס הכשרה מיוחד לתעודת "מאמן בטוח" ניתן לקרוא באתר ביה"ס iCU.
[¹ דבר זה התבהר לי בשיחה עם הפסיכולוג הקליני, ד"ר יוסי אדיר. כישוריו המקצועיים הרחבים מאפשרים לו לטפל ולרפא, לסייע בדרכים תרפויטיות שונות ולהועיל ללקוחות רבים, אך לא לאמן אותם. ² סופרויז'ן (supervision) הוא מונח המתאר את ההדרכה והליווי שמקבלים מאמנים ממוריהם ומדריכיהם, בעיקר בראשית דרכם, אך גם בהמשך. ³ ברי כי על הפסיכיאטר המלווה להיות בקי ברזי היכולות של המאמנים על מנת לייעץ להם מתי "לזוז הצידה". 4 בעניין ההבדל בין טיפול לאימון, האיר את עיניי הפסיכולוג לאון נירנבלט שהואיל בטובו להגיע אל בית-ספרנו (ביה"ס iCU לאימון אישי) ולהתמודד יחד איתי מול התלמידים בפאנל "קואצ'ינג מול פסיכולוגיה". בערב מרתק זה נשאלנו שאלות זהות, עליהן השבנו כל אחד מהזוית המקצועית שלו; לאון השיב לתלמידים כמטפל פסיכואנליטיקאי ואני השבתי כמאמנת או כמורה לאימון. והנה, עוד בשיחה המקדימה שערכנו בינינו, אמר לי לאון "אתם, המאמנים, מאוד תובעניים. פסיכולוגים הם הרבה יותר מאפשרים". אמירה זאת פקחה את עיניי לראות הבדלים משמעותיים ביותר בין תהליכי אימון לתהליכי טיפול נפשי המבוצעים אצל הפסיכולוג, ומאז התחדדו והתבהרו לי הבדלים אלה יותר ויותר.] |
תפריט
תפריט
