אימון במצבי אבדן ושכול

איך הייעוד שלי מצא אותי?

אני קופצת למים החלטתי שזו ההזדמנות שלי לגייס את כל האומץ שיש בי ,לחשוף את התחום האימוני שבו מצאתי את הייעוד שלי,ולספר בפעם הראשונה לציבור המאמנים הרחב (בנוסף לאלו שכבר מכירים אותי ) מה הוביל אותי לתחום הזה, שהוא בעיניי מאתגר ומרגש ומלהיב,אבל בוודאי תסכימו איתי שהוא מאד רחוק מלהיות קל או מהנה.
איך הכל התחיל?
כידוע לכם ,ישראל היא מדינה שבה יש הרבה מאד שכול.המצב הבטחוני, המלחמות לאורך כמה עשורים,הקטל בכבישים,פיגועי טרור-כל אלו הביאו לכך, שבבתים רבים בישראל שורר השכול.כל אחד מאיתנו איבד מישהו יקר, או מכיר מישהו קרוב שאיבד מישהו יקר.
מאחר והמוות הוא חלק בלתי נפרד מחיינו,אנחנו ממשיכים הלאה בחיינו לאחר אבדן, ונושאים איתנו את הכאב והצער לכל אורך מסע החיים.
אני הגעתי אל השכול בדרך אחרת מכל הדרכים שציינתי-דרך המרכז הלאומי להשתלות.
לפני מספר שנים , קיבלתי פנייה ממנהלת המרכז לקחת חלק בפרוייקט חינוכי ייחודי המשותף למשרד הבריאות ומשרד החינוך. הפרוייקט כולל מתן הרצאות לילדים ובני נוער בבתי ספר בנושא השתלות איברים וחשיבות תרומות האיברים, לאור המצב העגום השורר בארץ שלנו ,וכן השתתפות באירועים והרצאות לקהל הרחב בנושא זה.
במסגרת עבודתי במרכז פגשתי משפחות תורמות ,שהן חלק בלתי נפרד מהמרכז ומהנשמה שבו.משפחות תורמות הן משפחות שמישהו מיקיריהן מת מוות מוחי והם תרמו את איבריו להשתלה על מנת להציל חיים.פגשתי את הצורה הכי טהורה ,הכי נקייה של נתינה –נתינה שלא על מנת לקבל דבר בחזרה.נתינה של הדבר היקר להם ביותר, לאדם זר שאינם מכירים,ללא כל ציפיה לתמורה.
גיליתי אנשים מדהימים באנושיות שלהם, ביכולת הנתינה שלהם,ברצון שלהם לעשות טוב לאחרים ,להציל חיים-לא משנה של מי.ויחד עם זה התחברתי לאנשים כואבים, אבלים, פצועים ומדממים.
אז ניטע בי הרצון לתת להם משהו מעצמי,להעניק להם בחזרה עבור הנתינה הענקית שלהם,שלא ביקשה דבר בתמורה.
במהלך לימודי האימון שלי במכללת Coach Me ,הדבר הטבעי לי ביותר היה לשלב את המבנה, המסגרת והכלים של המודל האימוני שלמדתי עם מצב של אבדן ושכול.
חשבתי שהאימון יכול להיות כלי רב עוצמה במצב כזה. היכולת להתבונן קדימה ולבנות עתיד מלהיב ומרגש ,חיים טובים ומספקים לצד השכול –היכולת הזו נראתה לי כמו דבר מופלא ותהיתי איך אוכל לעזור  לאלו שחוו אבדן להתחבר ליכולת הזו שאני מאמינה שמצויה בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.
אני רואה כל אדם כעולם שלם,כל אדם הוא בעל כוחות ועוצמות,יכולות וכשרונות.כל אחד צובר במהלך השנים הצלחות והישגים ,ומנווט את חייו בדרך הטובה ביותר שהוא מסוגל לה.
האם כל המשאבים הללו נעלמים או נפגעים כשאדם חווה אבדן של מישהו קרוב ואהוב?

שאלתי את עצמי איך יוכל התהליך האימוני לסייע לאדם שבחר בכך, לאסוף את השברים,להתחבר לכל משאבי הנפש שלו,להתחבר להישגים ולהצלחות שצבר,ואז לצאת אל העתיד ולהעיז לחלום לעצמו חיים חדשים במקום אלו שאבדו, חיים מרגשים,טובים ומספקים,תוך נתינת מקום ראוי והכלה של האהוב שהלך ולא ישוב עוד?.
על המודל:
מה השונה בין אימון במצב אבדן ושכול לבין אימון במצבי שבר אחרים,כגון: גירושין,פיטורים מעבודה,מחלה קשה וכו’?
בהקשר זה קיימות מספר נקודות :

1. כשמאבדים אדם קרוב ואהוב  חל שינוי דרמטי מאד, נקודת שבר. החיים הקודמים,כפי שהיו מוכרים,למעשה הסתיימו.כעת מתחילה תקופה של חיים אחרים ויש לעבור הסתגלות למצב החדש.
האבדן הוא שינוי מהפך חיים . איך מחזירים את החיים לא למצב בו היו קודם,כי זה בלתי אפשרי, אלא למצב בו החיים טובים,מספקים ואפילו מאושרים-בצד האבדן והשכול?
התובנה שהשינוי שנוצר בחיים בגין האבדן הוא קבוע – היא קשה וכואבת,וכשהיא מכה באדם האבל היא מסיטה אותו ממהלך חייו התקין,ממסלולו הרגיל. אדם שלם בעל יכולות ,עוצמות וכוחות, שחווה בחייו הישגים והצלחות –נזרק ממציאות חייו המוכרת אל תוך מציאות חדשה לגמרי וזרה.

2. אבדן אדם אהוב הוא מצב בלתי הפיך,סופי,טרמינלי. בעוד שבמצבי שבר אחרים (גירושין,פיטורים) יש אפשרות לבנות חיים חדשים וטובים יותר, מאשר מה שהיה לנו קודם,עם עבודה מספקת ומתגמלת יותר, זוגיות חדשה ונכונה יותר ,הרי שבמצבי שכול ואבדן מתרחש שינוי דרמטי שלאחריו יש לעתים קרובות קושי לבנות חיים חדשים לאחר השבר הגדול.

3. משיחות רבות שקיימתי עם משפחות שכולות גיליתי שאחד הדברים המפחידים ביותר עבורן (בעיקר בשלבי האבל הראשונים,כשהאבדן עדיין טרי) –הוא העתיד. העתיד נראה מאיים ולא ידוע. שאלות רבות כגון: איך ייראו החיים בלעדיו?האם תמיד אזכור אותו?איך אוכל להתמיד בזכרון לאורך השנים?האם ייתכן שאשכחו? האם אוכל שוב לשמוח אי פעם?האם מותר לי להיות שוב מאושר? שאלות כאלו ורבות נוספות מטרידות לעתים קרובות את האדם האבל

מה הם המאפיינים של המודל האימוני שאני מציעה במצבי אבדן ושכול?
1. במודל האימוני שאני מציעה יש מקום מיוחד ונכבד לביטוי רגשות.למרות שכולנו יודעים שרגשות מהווים חלק בלתי נפרד מתהליך האימון, יש להם במודל הזה מקום ייחודי .
במצבי אבדן ושכול קשה לעתים קרובות לאדם האבל לשתף ברגשות הכאב שלו את האנשים הקרובים לו מפחד שיכאיב להם.יש משפחות רבות שבהן אין לגיטימציה לביטוי של רגשות,בעיקר רגשות שליליים כמו: כאב,זעם,פחד,יגון,כעס, תסכול וכו’.האימון מהווה מסגרת תומכת אובייקטיבית ובלתי מעורבת ,שבה יכול המתאמן להיות אותנטי ונאמן לעצמו ולרגשותיו.זה המוקם לפרוק כאב,תסכול וכעס בדרך שלא תפגע בקרובים לו ובסובבים אותו.
2. בתהליך האימון  נוצר מקום מכיל ובטוח לביטוי רגשות ומתן לגיטימציה מלאה לכל רגש שעולה, אך אין ניתוח מעמיק של הרגשות. המתאמן לומד שכל רגש, ולו הקשה והמכאיב ביותר, עובר לאחר זמן מה של חוויתו,והוא ממשיך לעבר הרגש הבא.(לדוגמה:עכשיו אני מאד כועס, וזה בסדר לכעוס.אני נותן לעצמי להיות בתוך הכעס כמה שאני צריך. לאחר שוך הכעס אני מרגיש הקלה /רווחה /נינוחות).

3.באימון מסוג זה הדגש הוא על הכלת השינוי הגדול שחל ,הבנה והשלמה שהחיים לא יחזרו להיות כפי שהיו קודם,ומבט לעתיד בתקווה לבנות שם משהו חדש,בלתי מוכר אך טוב ומספק. זאת בניגוד לאימון במצבי משבר אחרים שבהם בדרך כלל העתיד נראה הרבה יותר טוב ומבטיח מאשר העבר שנשאר מאחור.

4. תהליך האימון כולל בתוכו בנוסף למתאמן גם את המת. המת הוא “נעדר נוכח” כפי שהגדיר זאת פרופ’ אסא כשר.יש לו מקום בתהליך ,יש אפשרות לשוחח איתו, לכעוס עליו ולבטא כלפיו קשת שלמה של רגשות ,והרבה פעמים גם לסלוח לו על לכתו בטרם עת.

5. האימון מאפשר תהליך צופה עתיד.האדם האבל מוזמן ללכת אל העתיד ולחלום לעצמו את החיים הכי מרגשים ומספקים שהוא מסוגל לדמיין,וכל זאת בעוצמה ,בהתלהבות ובתשוקה ותוך מתן מקום הולם לאבדן ולשכול.
המאמן נמצא בשלב זה כגורם תומך שמאפשר את החלום תוך פריסת רשת בטחון למקרי נפילות.היכולת של המאמן להיות גורם אובייקטיבי,לא שיפוטי,לא מעורב רגשית באבדן ובאבל,ויחד עם זאת מכיל ותומך ,היא חיונית להצלחת התהליך הזה.

6. האימון במצבי אבדן ושכול הוא גמיש במידה מירבית על מנת להלום את צרכי המתאמן בדייקנות הגדולה ביותר.ייתכן שבמהלך האימון נוותר לעיתים על ציר ה- Doing –פעולה, עשייה, יעדים ותוצאות ונתמקד ב – Being –איך אני רוצה להיות,מה אני רוצה לחוות ולהרגיש, מודעות, ערכים וצמיחה אישית. במקרים אחרים דווקא העשייה היא מה שתוציא את המתאמן לעבר העתיד בעוצמה ותוך גיוס כוחותיו ומשאבי הנפש שלו.התאמת התהליך למתאמן כוללת גם את התאמת תהליך האבל הפרטי לאדם האבל.כל אדם מגיב לאבדן בצורה שונה ומיוחדת רק לו.
הכל מותר, לגיטימי ומתאים –אין “נכון ולא נכון” כשמדובר בתגובה לאבדן.
בכל מקרה המודל האימוני במצבי אבדן ושכול אינו  מוותר על החלום ועל בניית חזון לעתיד הרחוק.

 

שימוש באימון במצבי אבדן ושכול יכול להוות אופציה לטיפול במטרה:

  • להתחבר להישגים,הצלחות ואמונות מחזקות שהמתאמן צבר בחייו עד כה
  • לאפשר למתאמן חלום בגדול , ולראות את העתיד הרצוי תוך חיזוק האני המצליח, המתפקד ובעל היכולות והכוחות.
  • לבנות חיים חדשים,טובים ומספקים תוך בדיקת זוויות מבט נוספות לזו הנוכחית
  • להפוך את  האירוע הקשה למנוף לשינוי
  • ליצור הזדמנות לחקר הייעוד , הגדרתו והגשמתו לצד האבדן
  • לגייס את כל החוזקות, היכולות והמשאבים של האדם למען בניית חיים חדשים.

בנוסף,לאימון יש קונוטציה ומשמעות שונות  מאשר לטיפול נפשי. לעיתים יש מקום לטיפול נפשי ולמעורבות עמוקה בתהליכי הנפש.עם זאת יש אנשים שדווקא תהליך שממוקד כולו בעתיד עשוי להתאים להם יותר ,ולתת מענה לצרכים שלהם בצורה הולמת יותר מאשר טיפול.
אימון יכול לסייע לאדם לבדוק עם עצמו מה התגובה לאבדן שהכי מתאימה לו והולמת את צרכיו.
תהליך האימון מאפשר לאדם להחליט לבנות לעצמו חיים מלאים תוך הכלת האבדן.
תהליך האימון כולל: חלום,חזון, מטרות ויעדים,ובניית תכנית פעולה להגשמת החזון .

ולסיום, אני רוצה לשתף אתכם במשוב שקיבלתי בתום אימון  של אם שכולה, ממשפחה תורמת:

  • תהליך האימון עזר לי מאד לאבחן-מה עוצר אותי, מה מקדם אותי,איפה אני?
  • היה לי מקום קבוע, פעם בשבוע בשעה קבועה, שבו יכולתי לפרוק את הכאב הנורא ,את כל מה שהצטבר ולא יכולתי לפרוק לפני הקרובים לי. ואז הסתכלתי קדימה…
  • למדתי לפרגן לעצמי, ההערכה העצמית שלי עלתה בעקבות האימון פי 10, כיום אני חזקה יותר ומפרגנת לעצמי במקום לחכות שיפרגנו לי ולהרגיש מתוסכלת ואומללה.
  • למדתי להציב גבולות ברורים, לא לקחת על עצמי בעיות של אחרים. היום אני שומרת על עצמי, מגינה על עצמי.
  • בתהליך האימון בחרתי לבטא את האבל שלי בדרך של עשייה חיובית,ממקום של נתינה.