קואצ'ינג לילדים – אמא מאמנת אישית

מותר לשאול את הילד…

מותר לשאול את הילד בחופש מה הוא תורם לסביבה ולא רק מה הוא מקבל מהסביבה

אמא היום הולכים לבריכה? אמא בואי נצא לפיצה! אמא נצפה היום בסרט? אמא תקני לי! אמא תעשי, אמא תיקחי, אמא תביאי אותי,  תסיעי בבקשה …  אמא משעמם לי.

אלה הם מצלילי החופש הגדול אשר פקדו את ביתנו כבר במהלך השבוע הראשון של החופש הגדול.

ילדיי בקייטנות וכשהם חוזרים מתחילה הפעילות ביתר שאת. היום מחשיך מאוחר ושעות אחה"צ ארוכות הן. כך שאנו ההורים מוצאים עצמנו בחודשי הקיץ מנסים לספק לילדנו הנאה ועניין בצורה אינטנסיבית ולעיתים תובענית ומתישה.

זהו אתגר הורי ללא ספק: איך להציב גבולות, איך לעזור לילדנו  לחלק את זמנם, איך לארגן את היום, איך לתכנן את ה'כייף' לצד מילוי חובות הבית והמשפחה. החופש הוא בהחלט הזדמנות לבלות יותר בחיק המשפחה, לחזק קשרים חברתיים ולחזק הקשר עם סבים וסבתות, עם בני הדודים וכו'.

אולם, ברצוני להציע היבט חינוכי אחר. להפוך את הקערה על פיה ולשאול את הילד מה הוא תורם לסביבה ולא רק מה הוא מקבל מהסביבה. לא איזה כייף עושים לו, אלא איזה כייף הוא עושה לאחרים?

מה הוא תורם, עושה, מחולל לטובת האחר – הזולת או הסביבה. זו שאלה שהיא כלל לא פשוטה.

אין כוונתי כמובן להעניש את הילד ח"ו ואין כוונתי לגרוע מה'כייף' של החופש – מותר ליהנות, לכייף, ל'נקות את הראש', לקום מאוחר ו'סתם' לנוח, אולם אני מציעה כאן גישה אימונית קלאסית (בלשון הקואצ'ינג) הגורמת לפרט לקחת אחריות ולהיות גורם מחולל.

השיחה עם הילד צריכה להיות שיחה מזמינה, שיחה שתנסה לחלץ מהילד את סגולותיו ויתרונותיו. אין לנסות לצוות, להטיף ולדחוק, כי אז נוצרת התנגדות.  אלא יותר לפתוח אפשרויות ולתת לילד לבחור. לתת לו לקבוע לעצמו מטרות בחופש הגדול – מה הוא רוצה להשיג בחופש. לתת לו לנהל את עצמו ולהיות גורם ולא נגרם. מותר להציע, לדרבן וברגע שהילד יעשה משהו שגורם לו שמחה והתקדמות ויביא לידי ביטוי את יכולתו, אז הוא יעמוד במשימה והסיפוק יהיה לכל הצדדים.

נכון שלהציע לאמא לקחת לבריכה – זה גם נקרא ליזום. אולם כוונתי כאן כמובן היא להשיג ערך מוסף של נתינה. לא לאפשר לילד להיות עסוק רק בעצמו, בהנאותיו ובצרכיו. אלא לחנכו להיות ער לסביבה ולעסוק בחסד. זו גישה חינוכית ראשונה במעלה – לתת ולא רק לקבל, להיות עם הפנים החוצה ולא רק פנימה.

באימון (בניגוד לייעוץ למשל), מושם דגש על היתרון שיש כאשר הרעיון מגיע מהמתאמן עצמו. מומלץ לחלץ מהילד את הרעיון ואם לא, ניתן להציע (להכריח זה מתסכל ומיותר).  ניתן לשאול את הילד במה הוא טוב, מה הוא יודע לעשות, מה הוא אוהב לעשות ורוצה לעשות. שיחה חשובה בפני עצמה, שגורמת לילד לאהוב את עצמו ולהרגיש בעל ערך. דרך זה לשאול את הילד איך הוא מנצל את יתרונותיו לטובת הכלל? היתרונות יכולים להיות גם ברמה המשפחתית, איך המשפחה תורמת לכלל.

למשל, ילדתי בת השבע, מידי יום שישי מבקשת שאאפה חלות לשבת ואילו אני מעדיפה לקנות… היתה זו הזדמנות עבורי להציע לה שהיא תלמד לאפות ולקלוע חלות. היא כל כך שמחה וכבר תיכננה למי היא הולכת לחלק, מי נצרך ומי חבר וכו'. ילדי בן החמש ביקש לעבוד בגינה. למעשה היתה זו בקשה של שכן חולה ונזקק שביקש זאת לעצמו ולא נסתייע בידנו. החופש איפשר לנצל  את הזדמנות לממש את מבוקשו ולצד זה ללמדו את מלאכת העידור, השתילה והשקייה. דבר שגרם לו שמחה רבה ומעל לכל, אחריות וכיבוד הזולת. בני בן התשע התקשה יותר. הוא ביקש לקרוא הארי פוטר, לשחק במחשב, לראות סרטים, ללכת לחברים ולתנועת הנוער, הוא לא מצא מה מידיעותיו יכול לתרום למישהו או למשהו. הוא ביקש ללמוד לצרוב דיסקים. הצענו שיסייע לי – לאימו, להעביר את כל הקלטות המשמשות אותי לצרכי ההוראה לדיסקים ובכך יתרום לי רבות והוא עצמו ילמד את הטכנולוגיה.

לסיום, כשם שניתן לאמן את השריר בספורט, אפשר גם לאמן את שריר המוטיבציה. משימתנו כהורים היא גם לחנך לתרומה וגם להאיר את כוחות הנפש שיש לכל ילד ולחזקם. אדם מרגיש חזק כשהוא מאמין ביכולותיו ומחובר למשאביו.

חופש נעים מאתגר ותורם לנו הורים כילדים.